קמע סיריוס זהב (*מהדורה מוגבלת*)

סיריוס היה חשוב במיוחד למצרים הקדמונים משום שהיה עולה בקיץ עם שחר, עוד לפני פציעת החמה, בזמן שטפונות הנילוס, ומשום שהיה מסמל את תחילת השנה הקלנדרית (ואת חלוקת הדקאנים... ראה בהמשך). סיריוס היה נחשב לכוכב נותן חיים, והיה מקושר לאלה אייזיס.

סיריוס הוא כוכב של הצלחה וכוח, ומגביר את כוחו ואיכויותיו של הכוכב אליו הוא מקושר, במקרה זה כוכב יופיטר, אשר בעצמו הוא כוכב של הצלחה, רווח ושפע.



 

הדמות המופיעה על הקמיע הינה דמותה של סופדט (הידועה גם בשם ספדוט או סוטיס), האלה שמייצגת את סיריוס. סופדט מיוצגת כשטה בסירתה לעת לילה, כשכוכבים בשמיים. בקישוט הראש שלה מופיע כוכב והיא אוחזת בידה פרח לוטוס. פרח הלוטוס מייצג מחזור של שנה, ומקשר בינה לבין עלייתו השנתית של סיריוס והשנה החדשה.

על גב הקמיע מופיע הירוגליף מצרי המייצג את סיריוס והחותמת הקסומה של סיריוס.  המיכל מכיל בתוכו ערער ולענה, על פי נוסחה עתיקה להכנת קמיע סיריוס. ניתן למצא את הנוסחה בכתבים החתומים של הרמס ושל קורנליוס אגריפא.

סיריוס היה הכוכב החשוב ביותר באסטרונומיה של מצרים העתיקה. הוא סימל את תחילת הדקאנים (לוח השנה המצרי) - חלוקה של קבוצות כוכבים לפי קבוצות של 3 כל 10 מעלות.
זו היתה הדרך בה המצרים חילקו את שמי הלילה, כך שכל קבוצת כוכבים שלטה בשמיים למשך 10 ימים. קבוצות אלה נקראו "דקאנוי" על ידי היוונים, מושג שמשמעותו "שליטי העשר". 36 דקאנים עלו בשמיים בכל סיבוב של כדור הארץ, וכך נוצרה חלוקה יומית עם עליית כל דקאן חדש ב"שעון הכוכבים". הדקאנים נכנסו מאוחר יותר לאסטרולוגיה של יוון העתיקה וחילקו באופן שווה את 12 המזלות (כל סימן מחולק ל-3 דקאנים).

בזמנים העתיקים השתמשו בשיטת הדקאנים כדי ליצור קמיעות רבות עצמה, שנוצרו על פי כוכבי שבת חזקים. שיטה עתיקה זו ליצירת קמעות עצמתיים נעלמה ברובה אחרי ימי הרנסנס, לכן קמיעות אלה הינם נדירים מאוד.

קמיעות כוכבי שבת 

קמיעות של כוכבי שבת נחשבו לחזקים מאוד וייחודיים, היות והם ייצגו כוחות הנובעים מחוץ למערכת השמש שלנו, ושיקפו כוחות ומעלות על-אנושיים. רוב כוכבי השבת הם שמשות הגדולות מהשמש שלנו פי כמה.

המושג "כוכבי שבת" מדגיש את ההבדל בינם לבין כוכבי הלכת (כוכבים נודדים) כך שכוכבי השבת ומערכות השמש הינן קבועות ואינן זזות מנקודת מבט של כדור הארץ. בעת העתיקה נהוג היה לחשוב כי מערכות שמש וכוכבי השבת נמצאים במרחק קבוע יחסית לכדור הארץ, יחסית לכוכבי הלכת שנעים יחסית לסיבוב כדור הארץ, וקביעות זו במיקומם של כוכבי השבת מעידה כי הם קדושים, עליונים וניצחיים.